Скачать с ютуб מי קרבן? в хорошем качестве

מי קרבן?

להזמנת הספר "אחד שאוהב תנ"ך": https://meshulam.co.il/s/9d88fca1-b22... המאמר הסטטיסטי של שבוע שעבר, גרר אחריו שלל תגובות, חלקם חיוביים יותר וחלקם פחות. היותר חיוביים, נהנו לקבל תמונה קצת יותר בהירה לגבי היחס של הכתובים לקורבנות השונים, והשליליים חיפשו תכלס. לכן החלטתי השבוע להמשיך את המעקב אחרי אחת המילים שהוזכרה בשבוע שעבר, ולבדוק אותה קצת יותר לעומק, ואולי (רק אולי), גם להגיע לתובנה פרקטית. נתחיל עם מיתוס קצר. מקובל לחשוב שהקרבנות מתאימים לאחת מארבע קטגוריות. עולה, חטאת, שלמים ואשם. בכל אחת מהקטגוריות הללו ישנם סעיפי משנה. יש סוגי עולה: פר, צאן, עוף, מנחה, יחיד, ציבור, חובה, נדבה וכו', סוגי חטאת: פר, כבש, עז, פנימית, חיצונית, יולדת, נזיר, נחשון, סוגי שלמים: ראיה, תודה, פסח, בכור, מעשר, ואשם: נזיר, גזלות, מעילות, שבועה ואחרים. זהו מיתוס נחמד, אבל הפסוקים לא מעודדים אותו. אמנם עולה, חטאת ושלמים כולם נקראים בשלב כזה או אחר "קרבן", אבל התורה לא קוראת לאשם קרבן אפילו פעם אחת. הסבר. בפרשת ויקרא, ראינו שבפסוקי האשם (ויקרא פרק ה') מוזכרת המילה "קרבן", ואם כן ההצהרה שיצאתי בה בפסקה הקודמת אינה נכונה, אבל כדאי לשים לב לכך שזה אומנם נכון, אבל הוא מוזכר ביחס לקרבן עולה ויורד, כלומר אשם שהעשיר מביא בהמה לחטאת (כאן עוד אין הקרבה), העני מביא שני ציפורים אחת לעולה ואחת לחטאת, "והקריב" אותה הכהן (פסוק ח'), והעני המרוד מביא את "קרבנו" מנחת חטאת (י"א). אם כן רק לקרבנות אשם, שאין שום סיכוי שמישהו יחשוב שהן אשמות (כי אין אשם עוף או מנחת אשם) תקרא התורה קרבן. ומה עם פרשת צו? כאן מתארת התורה את "תורת האשם", ולכאורה אני שוב בבעיה. בפסוקי האשם בפרשתנו (ז', א'-ז'), כתוב ש"את כל חלבו יקריב ממנו את הָאַלְיָה ואת החלב המכסה את הקרב" (פסוק ג'), ואם בפרשה הקודמת יכולנו ליחס את השורש לעולה ולחטאת, הפעם זה יהיה קצת יותר מסובך. אציע ארבע תשובות (ומי שמבין, יודע שכשצריך ארבע תשובות, מדובר בפירוש דחוק): התואר "קרבן" לא מופיע הפעם. כבר בפרשה הקודמת התלבטתי לגבי היחס למילה "קֶּרֶב". רש"י מציין שהפסוק שלנו מדבר על פעולת הולכת האיברים, שלא פורשו במקומם, ושהיה צורך טכני להסביר שצריכה להתבצע בהם פעולת ההולכה, שנלמדת בכל שאר הקרבנות מהטיות המילה "יקריב". רש"י מסביר שהצורך במילים "אשם הוא" (פסוק ה'), הוא להדגיש שלפעמים האשם הופך לעולה. בין כך ובין כך, מרתק לראות שאונקלוס תרגם את המילה " אִשֶּׁה לה'" (ה') "קוּרְבָּנָא קֳדָם ה'" (קרבן לפני ה'), מה שרק מדגיש את ההימנעות מלהשתמש במושג הזה בקשר לאשם באופן כללי. ומה לגבי הצד הפרקטי? אני לא במאה אחוז בטוח. די ברור מהפסוקים שראינו, שהאשם לא מתפקד כקרבן קלאסי. גם בצדדים המעשיים שלו, הוא מושווה פעם לעולה, ופעם לחטאת. לפעמים (קרבן עולה ויורד) הוא הופך בפועל לחטאת ולעולה. לפעמים הוא מובא על מזיד, ולפעמים על חוסר ידיעה אם היה בכלל חטא. הוא ממש אאוטסיידר. קרבן אחר שהיה מתנהג ככה היה מוחרם (שאלו את החטאת). ניסיון של רבי אליעזר משנה במסכת זבחים (פרק א' משנה א') ללמוד מהחטאת לאשם, נדחית בגמרא (דף י ע"א) כמעט בשאט נפש. רמב"ן גם מחשיב את האשם כירוד מבין המתנות שמועלים למזבח, וטוען שהוא מגיע על החטאים הכי חמורים, בין אם בגלל חומרת החטא, או הזדון שבו נעשה. אבל בפסוקי סיכום הקרבנות של פרשת צו (ויקרא ז', ל"ז-ל"ח) מקום האשם לא נפקד. "זאת התורה לָעֹלָה למנחה ולחטאת ולאשם..." (נראה לי שזה הפסוק האהוב על חמי בתורה משום מה... סיפור ארוך). והפסוק הזה נאמר "...ביום צַוֺּתוֹ את בני ישראל להקריב את קרבניהם לה' במדבר סיני", אז אולי בכל זאת האשם נקרא קרבן. ואולי, אם האשם נקרא קרבן ולא מוצא מכלל הקרבנות על אף ההבדלים בינו לבינם, בתקופה שבה מחרימים ומתקרבנים מכל מיני כיוונים, נוכל לקרב את מי שעדיין לא קרוב אלינו. דובי הולץ – אחד שאוהב קרבה ותנ"ך http://bit.ly/DVARSHAKET