Скачать с ютуб שמונה ורבע 36# - ברכות י"ב ע"א - לראות את עצמנו כגדולים! в хорошем качестве

שמונה ורבע 36# - ברכות י"ב ע"א - לראות את עצמנו כגדולים!

בשמונה ורבע, כל יום, מתקיימים 15 דקות לימוד גמרא יומי בזום - לעילוי נשמת לוסי, מאיה ורינה די הי״ד. הגמרא ממשיכה בפירוש המשנה העוסקת בברכות קריאת שמע, ועוסקת סביב חשיבות הכוונה בברכות. תחילה מציגה הגמרא מקרה שבו אדם סבר בטעות שהוא מברך על כוס שיכר ופתח את ברכתו מתוך הנחה זאת, בברכת שהכל, ואז בסוף הברכה נזכר ומסיים 'בורא פרי הגפן'. מה דינו במקרה כזה? הגמרא פוסקת שהוא יוצא ידי חובתו. מתניה נזכר שכשהיה בכיתה א' המורה שרה יהלומי למה שהכל פוטר הכל? וענה כי שהכל נהיה בדברו. ממשיכה הגמרא ושואלת מה יהיה הדין במקרה הפוך? שכר וזה יין? תלוי האם הברכה הולכת לפי ההתחלה או הסוף של הברכה? הגמרא תנסה להעזר בברייתא שמוכיחה שהכל הולך אחרי החיתום (הסוף). אדם שמתפלל תפילת שחרית ופותח ביוצר אור ומסיים במעריב ערבים - לא יוצא ידי חובתו. לעומת זאת אדם שמתחיל במעריב ערבים ומסיים ביוצר אור - יוצר, כי הכל הולך אחרי החיתום. אולם, הגמרא לא מסתפקת בהוכחה זו. היא מביאה דחייה ואחר כך דחייה של הדחייה. ראשית הגמרא דוחה הוכחה זו, בטענה שהמקרה כאן הוא שונה, כיוון שבסוף הברכה מופיעים שוב המילים 'ברוך אתה ה'', ולכן נפתחת כאן מעין ברכה חדשה שאינה יכולה להמשיך את תחילתה. אך הגמרא דוחה את הדחיה, כיוון שרק לפי רב, שאומר שברכה מוגדרת כך כאשר מופיעה בה שם ה', ואז אכן סופה של הברכה לפני קריאת שמע יכולה ליצור מקטע בפני עצמה. אך לפי רבי יוחנן, ברכה מוגדרת כזו כאשר מופיע בה 'מלכות', כלומר מופיעים המילים 'א-לוהינו מלך העולם', ולכן כיוון שבברכות קריאת שמע לא מופיעות המילים האלו בסופן - לא ניתן להגיד שהברכות נקבעות לפי החיתום. לפיכך מנסה הגמרא לדחות בשנית את ההוכחה, כי בעצם בקריאת שמע אמרנו לעיל שמזכירים מידת יום בלילה ומידת לילה ביום, ולכן בכל מקרה יוצאים ידי חובה בין אם הברכה התחילה בצורה המתאימה ליום או ללילה. למסקנה, לא ניתן באמת ללמוד מברכות קריאת שמע על ברכות הנהנין, כיוון שברכות קריאת שמע פותחות בצורה מסוימת ייחודית בניגוד לברכות הנהנין פותחות בברוך אתה ה'. אם כן, מנסה הגמרא ללמוד מסוף הברייתא - מה לומדים מן הכלל שלפיו הכל הולך אחר החיתום? הגמרא משיבה שהכלל מלמד את מי שחשב שהוא אוכל תמרים אך למעשה הוא אכל לחם, והוא חשב שהוא מברך על לחם. אך הגמרא דוחה תשובה זו כיוון שבמקרה כזה ברכת המוציא בכל אופן מקרה כולל הכל. אם כך מה אם המקרה היה הפוך, בו אדם חשב שמברך על תמרים ובאמת מברך על לחם זה בסדר כי תמרים כמו לחם מזינים את האדם. הגמרא ממשיכה לעסוק בברכות שאחרי קריאת שמע. לפי הגמרא, מי שמברך אמת ויציב יוצא ידי חובת דאורייתא, אך לא יוצא ידי חובת דרבנן, כיון שצריך להגיד בבוקר חסדך - ואמונתך בלילות. הגמרא מרחיבה ומספרת ארבע מימרות של רבה בר חיננא סבא משמיה דרב, מי שמתפלל כורע בברוך, ומי שזוקף, זוקף בשם (ה'). שמואל מסביר, שרב לומד זאת מהפסוק 'ה' זוקף כפופים'. מנגד מקשה הגמרא, מנגד כתוב 'מפני שמי ניחת' - כלומר יש דווקא להתכופף בעת אמירת ה'. מדייקת הגמרא, שכתוב 'מפני שמי', ולא 'בשמי'. אומר שמואל לחייא בנו של רב - בר אוריין (כינוי לבן תורה) אבא שלך אמר שכאשר זוקף, זוקף בשם, כלומר בעת אמירת שם ה'. נקודה להתבוננות: בערבית מסיימים את קריאת שמע במילים 'אמת ואמונה'. יעקב אבינו תיקן את תפילת ערבית, והוא מייצג את מידת האמונה. עם זאת, אנו לומדים שכאשר יעקב ברח מאחיו עשיו ועצר בדרך ללון בבית אל, חלם חלום ובו ראה מלאכים של כל אומות העולם עולים ויורדים בו. בעודו מביט במחזה הזה, ה' אומר ליעקב - עלה, ואם אתה עולה אתה לא תרד כמותם. אך למרבה ההפתעה - יעקב לא עולה, והמדרש מסביר משהו לא יאומן - יעקב לא האמין ולא עלה. איך זה באמת ייתכן? הרב יהושע ויצמן שליט"א מסביר בהשוואה מול מדרש אחר, שיעקב לא האמין 'בגרמיה', כלומר בעצמו. ולכן הוא לא עלה. בפרשת השבוע פרשת שלח, המרגלים רואים את עצמם כחגבים, וכן רואים אותם הענקים יושבי הארץ. רש"י מפרש שם שהם ראו את עצמם לא רק קטנים כחגבים, אלא כנמלים ממש. כי ברגע שאדם רואה את עצמן קטן, אין לדבר סוף. הסוד הוא שאי אפשר להאמין בה' ולא להאמין בעצמך. הביטחון והענווה קשורים זה בזה. בנוסף לכך, מבואר בשם הרב חנן פורת ז"ל, שיעקב לא האמין שהוא, איש תם יושב אוהלים שיושב ועוסק בתורה כל היום, יידרש לעלות באותו הסולם כמו אומות העולם. הוא ראה אותם מתלכלכים פוליטיקה, צבא וכו', ולא האמין שעם ישראל אמור ללכת בדרך זו. וזה המסר שלומדים מפה - יש לנו מדינה, הפועלת בדרכו של עולם, אך היא קדושה, וניתן וצריך לעלות בה בצבא, פוליטיקה וכו' ולא ליפול לעולם. שנזכה להאמין בעצמנו, להאמין בא-לוהים!