Скачать с ютуб הקרב על חיפה, העיקרי שבו על בית הנאג'דה שבשכונת חליסה. 21 -22 באפריל 1948. в хорошем качестве

הקרב על חיפה, העיקרי שבו על בית הנאג'דה שבשכונת חליסה. 21 -22 באפריל 1948.

הקרב על חיפה היה תקופת לחימה בת כ־5 חודשים בראשית מלחמת העצמאות, בה נאבקו כוחות ההגנה היהודיים בכוחות ערביים על השליטה בחיפה. הקרב המכריע (מבצע 'ביעור חמץ') החל ב-21 באפריל 1948 והסתיים כעבור 24 שעות בניצחון כוחות ההגנה על הכוחות הערביים, שהשתלטו על מבואות העיר. ותושביה הערבים של חיפה בחרו ברובם לנטוש את העיר. חיפה מנתה כ־144,000 תושבים, 51% מתוכם יהודים, 28% ערבים מוסלמים ו־21% ערבים נוצרים. התושבים היהודים התרכזו ברובם בחלק העליון של חיפה (הדר הכרמל, נווה שאנן והכרמל), ובבת גלים. אוכלוסייה קטנה גרה בעיר התחתית. המוסלמים התרכזו בחלק התחתי המזרחי, והנוצרים בחלק המערבי. תוכנית החלוקה קבעה כי חיפה תשתייך למדינה היהודית. תוך זמן קצר החלה מלחמה בחיפה בין הכוחות היהודים והערבים, כשהבריטים בתווך. השכונות היהודיות היו בעליונות טופוגרפית על הערביות, אך חלקן היו מרוחקות, ונחשפו לפיגועי ירי. הכוחות הערביים קיבלו תגבור של מתנדבים ערביים מאזורי הארץ האחרים (צפון השומרון), ואף מארצות זרות. מפקד ההגנה בחיפה היה משה כרמל. בחיפה פעל גם ארגון האצ"ל, תוך שיתוף פעולה חלקי עם ההגנה. הערבים התבססו על פיגועי ירי כנגד מטרות אזרחיות, ועל פיגועי מטען באמצעות מכונית תופת. היהודים הגיבו בפעולות תגמול, בעיקר כנגד התוקפים ולא כנגד אזרחים. בחלק מהזמן הותקפה גם תחבורה ציבורית ערבית, ובהמשך נוצל היתרון הטופוגרפי לגלגול חביות נפץ אל השכונות הערביות. הצבא הבריטי החזיק בחיפה כח צבאי גדול, שמטרתו הייתה הגנה על נמל חיפה, הרכבת, מפעלי התעשייה במפרץ, לצורך פינוי הצבא הבריטי בהדרגה מא"י. עם ראשית הקרבות החלה עזיבה הדרגתית של ערביי חיפה, עד פברואר עזבו כ־20,000 תושבים מכלל 70,000 הערבים. כוחות חטיבת 'כרמלי' בפיקוד משה כרמל התכוננו לשעת ההכרעה ונבנתה תוכנית פעולה בשם הקוד "מספריים" שעיקרה היה ביתור השטח הערבי כמו במספריים על ידי התקפה בו-זמנית מהדר הכרמל ומהעיר התחתית. עד אפריל 1948 נותרו 30,000–40,000 תושבים ערבים. כוחות חטיבת כרמלי פתחו את המערכה בשליחת מחלקה של 31 לוחמים לכבוש את בית הנאג'אדה שהיה ברחוב צלאח א-דין (כיום רחוב הגיבורים), שחלש על גשר רושמיה, וזאת כדי למנוע מהערבים לחסום את היציאה מחיפה אל מפרץ חיפה, הקריות הגליל והעמקים. המחלקה הוסעה למקום במשוריינים בצהרי יום ה-21 באפריל 1948 וכבשה את הבית בקרב פנים אל פנים, אך לאחר כיבושו המחלקה הייתה בעצם במצור. ניסיונות לחלץ את המחלקה הנצורה לא צלחו, ורק לאחר תחילת ההתקפה הגדולה וכיבוש שכונת חליסה הוסר המצור מהבית. המחלקה נלחמה בקרב גבורה במשך למעלה מ-20 שעות וספגה 7 הרוגים ו-21 פצועים. הכיכר הסמוכה לבית נקראת כיום כיכר הגבורה, ההתקפה הגדולה התחילה ב-22 באפריל 1948 בשעה 01:00 בהרעשה כבדה של מרגמות דוידקה שהופעלו לראשונה בחיפה, וקול הנפץ האדיר הטיל אימה על הערבים. מיד לאחר ההפגזה החלה ההתקפה בשני ראשים. כוח אחד ירד מהדר הכרמל לאורך רחוב הבורג' (כיום רחוב מעלה השחרור) וסטאנטון (כיום רחוב שיבת ציון). במקביל, פתח כוח של הפלמ"ח – פלוגת הנמל של הפלי"ם בפיקודו של יוחאי בן נון – בהתקפה מהמרכז המסחרי שבעיר התחתית, ותוך זמן קצר נשברה הגנת הערבים. מפקד הכוחות הערבים אמין עז-א-דין יצא בשעות הבוקר בסירה לעכו בטענה כי הוא יוצא להביא תגבורת באדם ובנשק, אך לא חזר. בשעות הצהרים של ה-22 באפריל 1948 נפגשו שני הכוחות והעיר הערבית בותרה. מקום המפגש של הכוחות נקרא מאז "כיכר ההגנה" הנמצאת במפגש שדרות המגינים, דרך אלנבי ושיבת ציון. לטענת ההיסטוריון אורי מילשטיין לא נערך קרב של ממש במהלך כיבוש חיפה, למעט הקרב על בית הנג'אדה, העיר נמסרה למעשה לידי ההגנה מתוך כוונה למנוע שפיכות דמים ופגיעה בפינוי הכוחות הבריטיים דרך נמל חיפה, והבריטים לחצו על הערבים לקבל את תנאי הכניעה של היהודים. בשעות הבוקר הפעילה ההגנה מכוניות עם רמקולים שהשמיעו את ההודעה: על כך שההכרעה על העיר כבר הושגה, אין טעם להמשך ההתנגדות ואין תכלית במוות ללא מטרה, לכן יש להיכנע. הגנרל סטוקוול פנה להגנה וביקש לדעת את תנאי הכניעה כי הערבים ביקשו התערבותו להפסקת הקרבות. משה כרמל נתב את התנאים לכניעה כדלקמן: כוחות הערבים נכנעים להגנה ומוסרים לידה כל נשק, תחמושת, חומר נפץ וכל כלי מלחמה וכן מכוניות משוריינות. כל הלוחמים הזרים, הנמצאים בעיר ימסרו לידי ההגנה וילכו בשבי. השלטון בעיר יהי מסור כולו בידי ההגנה וכל התושבים יצייתו לפקודותיה וייהנו מהגנתה. כל התושבים בעיר, ערבים ויהודים, יהיו שווים לגבי החובות והזכויות. יוכרז מיד עוצר בכל השכונות הערביות. כל מי שבידו נשק חייב להביאו למקומות הריכוז שנקבעו. כל הזרים יתרכזו במגרשים שייקבעו. כל מי שיגלה התנגדות מזוינת או שיהיה חמוש אחרי השעה הנקובה יהיה עלול להיירות. סטוקוול אמר כי תנאי הכניעה הם הוגנים ודרש שלוחמים בריטים שייתפסו בקרב הערבים יימסרו לידי הבריטים. הוא קבע ישיבה משותפת בשעה 16:00. מטעם ההגנה הופיע מרדכי מקלף שהיה קצין המבצעים של חטיבת כרמלי. הערבים בקשו להתייעץ עם הוועד הערבי העליון בביירות ובקשו הוראות. המופתי הנחה כי עליהם לעזוב את העיר ולא לקבל תנאי כניעה מהיהודים היות שפלישת צבאות ערב קרובה והארץ תיכבש. אכן כך עשו. ראש העיר שבתי לוי פנה לערבים בהתרגשות רבה, גם גנרל סטוקוול אמר לערבים שהם עושים משגה חמור אך ללא תועלת. מפקד ההגנה התיר את צאתם של הערבים מן העיר בתנאי הכניעה הנ"ל. יחידות מעורבות של בריטים וחיילי כרמלי פיקחו על הוראה זו. הנשק שהוחרם נרשם והועבר להגנה ב-15 במאי 1948. תוך לילה אחד עזבו מרבית הערבים את העיר פרט לכ-5,000–6,000 איש שבחרו להישאר בשכונות "ואדי ניסנאס" ו"ואדי סאליב". בערב חג הפסח תש"ח (23 באפריל 1948) פרסם משה כרמל מפקד חטיבת כרמלי את ההודעה הבאה: הכריז על שלטון עברי עצמאי בעיר. בקרב על חיפה נהרגו 65 לוחמים יהודים, נתון זה מתבסס על אזורי הקרבות השונים במרחב העיר חיפה.